פוסט 3: מצב חירום בחינוך: חייבים להפריד בין החינוך לפוליטיקה (המשך)

אבדן הסמכות בחינוך

אולם התמונה היא חד משמעית יותר בכל הנוגע לאבדן הסמכות בתחום החינוך. ילדים אינם יכולים להתנער בכוחות עצמם מסמכות חינוכית, כאילו דוכאו בידי רוב מבוגר (אף שאפילו אבסורד זה של התייחסות לילדים כאל מיעוט נדכא הנזקק לשחרור כבר נוסה בפרקטיקה החינוכית המודרנית). הסמכות בוטלה בידי המבוגרים, ולכך יכול להיות רק פירוש אחד: המבוגרים מסרבים ליטול אחריות לעולם שאליו הביאו את הילדים.

ישנו כמובן קשר בין אבדן הסמכות בחיים הציבוריים והפוליטיים ובין אבדנה בזירות הפרטיות הקדם פוליטיות של המשפחה ובית הספר. ככל שמקצינה החשדנות כלפי הסמכות בזירה הציבורית, כך גובר הסיכוי להתרחשותו של תהליך דומה בספירה הפרטית.

יש לתת את הדעת גם על העובדה הנוספת, והמכרעת ככל הנראה, שהמסורת של המחשבה הפוליטית הרגילה אותנו להתייחס לסמכותם של הורים על ילדיהם ושל מורים על תלמידיהם כאל דגם שלאורו יש להבין גם את הסמכות הפוליטית. מודל זה בדיוק, אשר אפשר למצוא אותו כבר אצל אפּלטון ואריסטו, הוא שהופך את מושג הסמכות בפוליטיקה לבעייתי כל כך.

ראשית, הוא מבוסס על הכרה בעליונות מוחלטת, שלעולם אינה מתקיימת בין מבוגרים וגם אסור שתתקיים מבחינת כבוד האדם.

שנית, הדגם של טיפוח הילדים נסמך על עליונותם הזמנית של המבוגרים, ועל כן עלול להסתבך בסתירה עצמית כאשר מנסים להחיל אותו על יחסים שאינם זמניים מטבעם- כמו יחסיהם של שליטים ונשלטים.

כך אירע שאבדן הסמכות, אשר החל בזירה הפוליטית, נתן את אותותיו גם בספירה הפרטית; ואין זו יד המקרה, כמובן, שהמקום בו עורערה הסמכות הפוליטית, הוא גם המקום שבו מורגש המשבר הפוסט-מודרני בחינוך במלוא חומרתו.

טעותו של האדם הפוסט-מודרני

האדם הפוסט-מודרני לא היה יכול לבחור בדרך ברורה יותר לבטא את אכזבתו מן העולם, את תחושת אי-הנחת שלו מן המצב הקיים, מאשר בסירוב ליטול עליו אחריות מול ילדיו.

ההורים אומרים לילדיהם בכל יום בצורה ישירה או עקיפה: "בעולם הזה אפילו אנחנו לא מרגישים בנוח; גם אנו תוהים כיצד לנוע בו, מה לדעת, אילו מיומנויות לרכוש. תצטרכו להסתדר כמיטב יכולתכם; על כל פנים, אינכם רשאים לדרוש מאתנו דין וחשבון. אנחנו חפים מפשע, אנחנו מתנערים מאחריות".

לגישה זו אין כמובן דבר וחצי דבר עם התשוקה המהפכנית לסדר חדש שהניעה פעם את ישראל; אין היא אלא סימפטום לאותו ניכור פוסט-מודרני מן העולם שאת אותותיו אפשר לזהות בכל מקום, ובעיקר, בצורתו הקיצונית והנואשת ביותר, בתנאים המאפיינים את חברת ההמונים.

כל עוד פעמה בארץ רוח מהפכנית אמיתית, היא מעולם לא חלמה לכונן את הסֵדר החדש גם בחינוך; נהפוך הוא - בעניינים אלו היא נותרה שמרנית מאוד.

שמרנות וחדשנות בחינוך

השמרנות, במובן של שימור, מצויה בלב הפעילות החינוכית, שמטרתה תמיד לקדש משהו ולהגן עליו - על הילד מפני העולם, על העולם מפני הילד, על החדש מפני הישן, על הישן מפני החדש. אפילו מן האחריות הכוללת לעולם, שפעילות זו תובעת מאתנו ליטול על עצמנו, משתמעת, כמובן, עמדה שמרנית. אבל עניין זה תקף רק בתחום החינוך, או בתחום היחסים בין מבוגרים לילדים, ולא בפוליטיקה, שבה אנו פועלים יחד עם אנשים מבוגרים ושווים לנו.

לצערנו כיום, בזירה הפוליטית עמדה שמרנית כזאת- המקבלת את העולם כפי שהוא ושואפת לשמר את הסטטוס קוו- גורמת רק נזק, מאחר שהעולם מופקר לחסדי הזמן ולשיגיונותיו כי בני האדם החליטו לא להתערב, לשנות, ליצור את החדש.

במצב האנושי היסודי העולם נוצר בידי בני-תמותה כדי לשמש בית זמני עבור בני-תמותה. כיוון שהעולם נבנה בידי בני-תמותה הוא מִתבּלה; ומאחר שדייריו מתחלפים ללא הרף הוא מצוי תמיד בסכנה שיהפוך לבן תמותה כמותם. כדי להבטיח את העולם כנגד כיליונם המובטח של יוצריו ושל דייריו, יש לתקנו שוב ושוב.

הבעיה היא כיצד לחנך כך שתיקון זה יהא בגדר האפשר, אף שאיש לא יוכל להבטיחו. תקוותנו נתלית תמיד בחדש שנושא בכנפיו כל דור; אבל דווקא משום שזהו הבסיס היחיד לתקוותנו, אנו עלולים להרוס הכול אם ננסה לשלוט בחדש במידה כזאת שאנחנו, הישנים, נוכל להכתיב את מראהו.

תפקידו של בית הספר

בפועל, התוצאה הראשונה של גישה כזאת תהיה הבנה ברורה כי תפקידו של בית הספר הוא ללמד ילדים מהי דמותו של העולם, ולא להורות להם את אומנות החיים. כיוון שהעולם הוא ישן- תמיד ישן יותר מן התלמידים- הלמידה פונה בהכרח אל העבר, אף על פי שהחיים מתנהלים בהווה. שנית, יש למתוח קו גבול ברור בין ילדים למבוגרים, קו שיבהיר כי אי-אפשר לחנך מבוגרים ואף לא להתייחס לילדים כאילו היו מבוגרים; אבל גבול זה אסור שיתרומם לכדי חומה שתפריד את הילדים מקהילת המבוגרים, כאילו לא חיו באותו העולם וכאילו הילדוּת היא מצב אנושי אוטונומי, המסוגל להתנהל לפי חוקים משלו. אי-אפשר לקבוע בחוק כללי היכן בדיוק עובר הקו בין הילדוּת לבגרות בכל מקרה ומקרה; הוא משתנה תכופות, על פי התקופה, המקום, התרבות הספציפית, וגם על פי אישיותם של הפרטים.

אבחנה בין חינוך ללמידה

לחינוך, להבדיל מן הלמידה, צריך להיות סוף מוגדר. בתרבותנו, הסוף הזה משיק ככל הנראה לסיום הלימודים במכללה, ולא לסיום הלימודים בבית הספר התיכון, שכן ההכשרה המקצועית באוניברסיטאות או בבתי הספר הטכניים, אף שתמיד יש לה קשר כלשהו לחינוך, היא בכל זאת מעין התמחות בפני עצמה. כוונתה אינה עוד להכיר לאדם הצעיר את העולם בכללותו, אלא רק מִקטע מסוים ותָחום בו. אי-אפשר לחנך מבלי ללמד; חינוך בלא למידה הוא ריק מתוכן ולכן מתנוון בקלות לכדי רטוריקה מוסרנית-רגשית. מנגד אפשר בנקל ללמד מבלי לחנך, ואפשר להמשיך ללמוד עד סוף החיים מבלי להתחנך תוך כדי כך. אולם כל אלה הם פרטים, שמן הראוי בעצם להשאירם למומחים ולפּדגוגים.

סיכום

מה שנוגע לכולנו ושאי-אפשר להפכו אפוא למדע מיוחד של פּדגוגיה, הוא היחס בין המבוגרים לילדים, או, במונחים כלליים ומדויקים עוד יותר, יחסנו אל עובדת הילודה, העובדה שכולנו באנו לעולם בלידה, ושהעולם הזה מתחדש שוב ושוב באמצעות הלידה. החינוך הוא הנקודה שבה אנו מחליטים אם אנו אוהבים את עולמנו מספיק כדי ליטול אחריות עליו, ובתוך כך להצילו מחורבן שיהא בלתי נמנע אלמלא החידוש, אלמלא בואם של החדש והצעיר. החינוך הוא גם הנקודה שבה אנו מחליטים אם אנחנו אוהבים את ילדינו מספיק כדי לא לנדותם מעולמנו ולעזבם לנפשם, ובה בעת לא לשלול מהם את ההזדמנות ליטול על עצמם משהו חדש, משהו שלא צפינו מראש, אלא להכין אותם מראש למשימת חידושו של עולם משותף.

 ·      הפוסט מבוסס על הרצאה שנשאה ארנדט בברמן ב־13 במאי ,1958 הטקסט התפרסם לראשונה באנגלית באותה שנה ב־Partisan Review  ונכלל לאחר מכן בקובץ המאמרים בין עבר לעתיד, שראה אור ב־1961.