פוסט 2: מצב חירום בחינוך: חייבים להפריד בין החינוך לפוליטיקה (המשך)

אחריות ההורים

הילד מתוודע לעולם לראשונה בבית הספר. בית הספר אינו העולם, כמובן, ואסור שיציג עצמו ככזה; זהו מוסד המתווך בין רשות הפרט של בית ההורים ובין העולם הממשי, כדי לאפשר מעבר מן המשפחה לעולם. השהות שם אינה נתבעת על ידי ההורים אלא על ידי המדינה, קרי על ידי העולם הציבורי. לכן, מבחינתו של הילד, בית הספר מייצג במובן מסוים את העולם, אף שעדיין אין הוא העולם עצמו. בשלב זה של החינוך, המבוגרים אמנם שבים ונוטלים על עצמם אחריות לילד; אבל כעת כבר אין זו אחריות לשגשוגו ולרווחתו של הצאצא הגדל, כי אם למה שאנו נוהגים לקרוא פיתוח חופשי של תכונות אופי וכישרונות. מנקודת המבט העקרונית, מדובר באותה ייחודיות המבחינה כל אדם מכל אדם אחר; כלומר, במקרה של הילד, הסגולה שבעטייה אין הוא רק זר בעולם, אלא גם דבר חסר תקדים.

אחריות וסמכות

בתחום החינוך, האחריות הזאת מתבטאת תמיד באמצעות סמכות. סמכותו של המחנך וכישוריו של המורה אינם היינו הך. לסמכות נחוצה, כמובן, מידה כלשהי של כישורים, אולם הכישורים הנעלים ביותר לא יולידו סמכות מעצמם. כישוריו של המורה כוללים את הכרת העולם ואת היכולת להדריך בו אחרים, אבל סמכותו מקורה בנטילת האחריות לעולם הזה. הוא מקבל עליו לייצג את המבוגרים בפני הילד, נציג המצביע על הפרטים ואומר לתלמיד: זה עולמנו.

אבדן הסמכות בפוליטיקה

כולנו יודעים היכן עומדים הדברים כיום בכל הנוגע לסוגיית הסמכות. תהא אשר תהא עמדתנו בנוגע לבעיה זו, ברור שבחיים הציבוריים והפוליטיים הסמכות אינה ממלאת תפקיד כלשהו- האלימות והאימה שמשליטות המדינות הטוטליטריות אינן קשורות כמובן בסמכות - או לכל היותר ממלאת תפקיד שנוי במחלוקת עד מאוד. אבל פירוש הדבר רק שאיש אינו מעוניין, בעיקרון, לדרוש ממישהו ליטול אחריות על כל השאר או להטיל עליו אחריות כזאת. שכן, בכל מקום שבו התקיימה סמכות במובנה האמיתי, היא השתלבה באחריות למהלכם של הדברים בעולם. את ניתוק הסמכות מן החיים הפוליטיים והציבוריים אפשר לפרש כהטלת אחריות שווה למהלכו של העולם על כל אחד ואחד, אבל הוא עשוי להתפרש גם כהתנערות מודעת או לא-מודעת מכל תביעות העולם ומכל דרישותיו לסֵדר; כל אחריות כלפי העולם נדחית, ובכלל זה האחריות למתן הוראות, לא פחות מן האחריות לציית להן.