יום ראשון, 5 באוקטובר 2014

אנתרופוגוגיה Anthropogogy והלמידה הבית מדרשית

מבוא

הגישה האנתרופוגוגית היא גישה חינוכית חדשה, ולעומתה בית המדרש פותח על ידי חכמי ישראל במאות הראשונה והשנייה לספירה. הגישה האנתרופוגוגית טוענת להובלת האדם (ללא תלות בגילו) ללמידה משמעותית ויישומה המידי, לאורך כל חייו (ניר גולן 2014) וגם בית המדרש נוצר כדי ללמוד בו דבר תורה וניתן להתבונן בו כסביבה ללמידה של כל תוכן. השינוי בנגישות הידע גורם כבר היום שתפקידים רבים שהיו מוטלים בעבר על המורה, אין בהם עוד צורך. מאגרי המידע, שיעורים ממוחשבים ועוד כלים דיגיטליים שונים, עומדים לרשותו של הלומד, והם מכשירים טובים יותר מההוראה של מורה.למרות פער הזמן בין הגישה האנתרופוגוגית החדשה ובין בית המדרש המקורי, ההתבוננות בשניהם עשויה לחזק את החשיבה האנתרופוגוגית החינוכית העכשווית, ולמצוא את ההדהוד בין שניהם ובכך להעצימה, שהרי נאמר: "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה, וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קוהלת א' 9). 

 שלבי המודל האנתרופוגוגי ללמידה משמעותית:


1.    Action ביצוע פעולה
2.    Behavior המשגת ההתנהגות
3.    Norm הצגת הנורמה
4.    Value הגדרת הערך הנוסף
5.    Specific Identity גיבוש זהות ייחודית
6.    Teaching לימוד האחר


נבחן כמה הנחות יסוד ונעזר בהן לדיון:

1.    העיקרון השלישי ללמידה אנתרופוגוגית הוא חדשנות/ "אין בית מדרש ללא חידוש"
הלמידה כמחדשת:

בעידן הדיגיטאלי בו קיימת זמינות כמעט מלאה של המידע ברשת, על הלמידה לחדש לאדם. האדם מגיע עם מטען של ניסיון חיים שהופך למקור משמעותי ללמידה, ויש צורך לחבר את הלמידה הנוכחית לידע ולניסיון הקודם שלו. יש לברר את הידע המוקדם של האדם והניסיון הקודם שלו על מנת לחבר את הלמידה לניסיונו ולא ללמדו דברים שהוא כבר יודע. בעידן הדיגיטאלי בו קיימת זמינות כמעט מלאה של המידע ברשת, על המלמד לחדש לאדם. מטרת הלימוד בבית המדרש אף היא חידוש – המצאת רעיונות שטרם נהגו. החכמים הכירו בכך שאין חידוש ללא ידע הקיים, ואף פיתחו דרכים לשמרו ולעשותו זמין לתודעה. "עשה לבך חדרים חדרים" הורו, כלומר צור ארמון רב חדרים בתודעתך. ובחדרים אחסן ידע על פי נושאים, חדר חדר ונושאו המיוחד. התודעה תשוטט בארמונה ותמצא את הידע הדרוש לה בכל עת ומקום. אך למרות ההשקעה הרבה בגיבוש ידע נתון ובמסירתו, תודעתם של החכמים מכוונת בראש ובראשונה אל החידוש. אין שיעור שאין בו חידוש, משמע – המצאת רעיון שהלומדים והמלמדים לא ידעו קודם. 
המורה מכוון את עצמו לא להעברת ידע, אלא לשותפות עם הלומדים ביצירה של ידע חדש. דברי רבי נאמרים במלוא חומרתם: "הרבה תורה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מהם, ומתלמידי יותר מכולן". מקופלת כאן מהפכה בתפיסת המורה את עצמו, ונפתח מרחב לאמון בתלמידיו.

2.    הגדרת הערך הנוסף העומד מאחורי הנורמה הנלמדת/ "אלו ואלו דברי אלוהים חיים"

המטרה של הלימוד בבית המדרש היא מחלוקת המעוררת לחשיבה. הגדרת המשמעות ללומד, ההיגיון מאחורי הנורמה, התרומה או ההשפעה של הנורמה על הלומד והסביבה. הערך הנוסף הופך לעקרון מנחה בהפעלת שיקול דעת בזמן קבלת החלטות. ככל שהערך בעל השפעה רחבה יותר ולטווח הארוך יותר, הוא הופך להיות משמעותי יותר. לכל עמדה יש ערך אמת המסומן בשפה הדתית כ"דברי אלוהים חיים". הטענה ש"אלו ואלו דברי אלוהים חיים" מערערת את מושג האמת, ולפיו רק אחד מ"שני קצוות הסותר" (כביטויו של רבי חסדאי קרשקש, פילוסוף יהודי חשוב בן המאה השתים עשרה) הוא בעל ערך אמת. זו עמדה ייחודית המקנה ערך מוחלט לכל אחת מהעמדות השונות, ולעתים הסותרות. בשני סוגי הלמידה קיים אמון עמוק בחופש הדעות ובהכרעת הלומד, שאין הכרח כי תעלה בקנה אחד עם עמדת המורה.

3.    השלב החמישי במודל: גיבוש זהות אישית ייחודית/ "זכה – נעשית לו סם חיים"

גיבוש הזהות האישית של הלומד היא הטמעת הערך במכלול הערכים אשר מגדיר את זהותו הייחודית של הלומד. הערכים באים לידי ביטוי בהתנהגות הלומד ומייצרים זהות אישית ייחודית. הלומד יודע לתאר את הערך ואופן תרומתו לזהותו ולסובבים אותו. תוצאת השלב החמישי: מגובשת זהות ייחודית ללומד. הלימוד בבית המדרש נעשה בשני אופנים: האחד – פענוח החומר כשהוא לעצמו, והשני – חיפוש משמעות קיומית של החומר הנלמד עבור הלומד. חכמים ערים לכך שחיפוש משמעות יכול להוביל לדרכים שונות והפוכות זו מזו; הכלל שלהם מכיל שתי זרועות: "זכה – נעשית לו סם חיים; לא זכה – נעשית לו סם מיתה". מאחר ששתי האפשרויות קיימות, מוטלת אחריות על הלומד לבחור בחיים. השילוב שבין פיצול הידע למחלוקת, לסם חיים ולסם המוות ובין הבחירה והאחריות הוא הליבה החיה והפועמת של זהותו הייחודית של הלומד.

4.    הלמידה כמותאמת לצורכי האדם/ "אין אדם למד אלא במקום שלבו חפץ"

האדם מוכן ללמידה כאשר הוא זקוק לה, היא קשורה למשימותיו ולתפקודו היומיומי והחברתי. הוא רואה בלמידה כמשרתת מטרות בתהליך התפתחותו האישית. עם הגיל מתחדדים צרכים אישיים של האדם. לכל אדם מאפיינים וצרכים משלו. לכן, הדרך המתאימה ביותר ללמידה היא למידה המותאמת לצרכי ולמאפייני האדם: בירור וניתוח צרכיו של האדם תוך התייחסות למרכיבים רגשיים ונפשיים ולא רק קוגניטיביים והתנהגותיים. חכמים טבעו את הכלל הזה והתייחסו אליו ברצינות, עד הקצה. אין מקום לכפייה בלמידה. אם אין לאדם מוטיבציה פנימית, הוא לא ילמד. ההוראה כיום בנויה על הנחה הפוכה: על המורה מוטלת המשימה לעורר ולהניע את הלומד ללמוד. חכמים בנו עולם שבו תפקיד זה מוטל על הלומד. אחת התוצאות הייתה שמי שלא רצה ללמוד לא למד. תוצאה אחרת הייתה התפרצות של תשוקה עזה ללמידה.

5.    השלב הראשון במודל: ביצוע פעולה כמענה לצורך פנימי או חיצוני בפעם הראשונה/ "תורה היא וללמוד אני צריך..."

זיהוי ושיקוף הצורך ללומד, בכדי לגרום ללומד לבצע פעולה אשר לא ביצע בעבר. הלומד מבצע את הפעולה בפעם הראשונה בעזרת הנחייה (חניכה) מגורם מקצועי. הלומד חווה את תוצאות הפעולה כמענה לצורך.תוצאת השלב הראשון: הסכמה על הצורך לקראת ביצוע הפעולה וביצועה בפעם הראשונה. האחריות מוטלת על הלומד; הוא מגדיר לעצמו את שדה הלמידה המשמעותי לו. שנית, מאחר שאין בחינה ואין כימות לידע, הוא פורץ אל מעבר לחומר הלמידה אל האישיות היודעת. הלומד מחפש את האופן שבו הידע והאישיות מתלכדים זה עם זה, ואותם הוא מנסה ללמוד על ידי התבוננות.

סיכום:
הלמידה על פי הגישה האנתרופוגוגית וזו שבבית המדרש שונה מאוד מהלמידה המקובלת כיום. הדגש שבה הוא על החידוש. האחריות ללמידה מוטלת על הלומד ולא על המלמד; הוא המגדיר את יעדי הלמידה ואת גבולותיה. ליבת הלמידה היא החדשנות, לא העברת הידע הנתון. המלמד מנחה את הלמידה המשמעותית, תוך כדי ויתור על מוקדי כוח שהלמידה הפדגוגית מעניקה לו. כאן נדרשת ממנו אמנות מיוחדת – אמנות ההנחיה כמו בבית המדרש. היא כוללת שליטה במרחבי ידע ויכולת למצוא את המשמעות הקיומית שבידע עבור הלומד. נוסף על כך שינויים עמוקים חלו בתפיסה העצמית של אנשים בכלל ואנשים צעירים בפרט.

מקורות:
משה מאיר. "במקום שלבו חפץ": על הלמידה הבית מדרשית, הד החינוך, אפריל 2014, כרך פ"ח, גיליון מס' 04, עמודים 58-60

תגובה 1: