המודל ללמידה משמעותית כמשרת את גישת הרמב"ם

מבוא:

בעידן הדיגיטאלי הפוסט מודרני, מתעסק האדם המערבי בשאלת ההצלחה. השאלה: מהם המדדים להצלחתו של אדם בעידן הרייטינג והריאליטי מובילה לשאלה: מהן הפעולות שיש לנקוט כדי ״להצליח בחיים״. אמת המידה המקובלת כיום להערכת הצלחתו של אדם היא איכות הקריירה שלו ורמת הכנסותיו.

פירוט:

אם נחזור לתקופת יוון נראה כי הפילוסופים היוונים באתונה עסקו גם הם בשאלת ההצלחה, והציעו אמת מידה אחרת למדידתה. בעבורם- שאלת ההצלחה איננה נמדדת בטיפוס בסולם הקריירה, אלא באישיות שהצליח האדם לגבש. תפקידו של האדם הוא לגבש את אישיותו במהלך חייב- עליו לבצע סדרת פעולות אשר בעזרתן תגובש אישיותו וככל שהיא תהיה יותר מאוזנת, הצלחתו האישית גדלה.

כאן נכנס לפעולה המודל האנתרופוגוגי ללמידה משמעותית:

1.    Action ביצוע פעולה

2.    Behavior המשגת ההתנהגות

3.    Norm הצגת הנורמה

4.    Value הגדרת הערך

5.    Specific Identity גיבוש זהות ייחודית

6.    Teaching לימוד האחר

בשלב החמישי מגובשת זהות ייחודית ללומד ובשלב השישי הוא תורם לסביבה ומלמד את האחר.

על פי סוקרטס, אפלטון ואריסטו, האדם לא רק יוצר בעזרת האישיות שלו, הוא גם יוצר את האישיות שלו. יצירת האישיות ויצירה בעזרת האישיות באים לידי ביטוי בשלבים 4 ו-5 של המודל.

בשלב 4 לומד האדם את הערך העומד מאחורי הנורמה ובכך מפנים אותו והופך אותו לחלק מאישיותו. בשלב 5 הוא ממקם את הערך בסולם הערכים האישי שלו ובכך מייצר זהות ייחודית לו. במקביל הוא בודק מה הוא הביטוי של הזהות הייחודית לו על הסובבים אותו ובכך הוא יוצר בעזרת האישיות שלו. הוא מזהה את מצפונו ופועל לפיו ומשפיע על הסובבים אותו.

אדם מוצלח איננו רק אדם שהצליח לפתח קריירה מרשימה, אלא גם מי שהצליח ליצור לעצמו אישיות בעלת מעלה: זהות ייחודית בעלת השפעה ותרומה לסביבה, החברה והתקופה. זו היא לדעתי ההגדרה לאליטה: קבוצת אנשים בעלי מעלה המשפיעה ומעצבת את תקופתה (ולא חבורת "סלבס" המתעסקים המציאות מדומה).

כאן גם ניתן ביטוי למיזוג מסורת יוונית זו עם המסורת היהודית בהגותו של הרמב"ם. הרמב"ם זיהה במסורת היוונית יסוד ״יהודי״ מובהק: הרעיון שלפיו האדם הוא היוצר של עצמו הוא אינטואיציה מכוננת של התרבות המקראית ואף של התרבות התלמודית. במודל הנ"ל רק הלומד יכול לבנות את אישיותו, מכיוון שרק הוא יכול לבנות את סולם ערכיו הייחודי ולגבש את מצפונו.

הרמב"ם אימץ את טכניקת בניית האישיות מתורתו של אריסטו וטען כי פעולות האדם מכוננות את המידות שלו. ככל שתהליך הלמידה על פי המודל, יהיה מעשי וילווה בדילמות ערכיות רבות יותר, כך יוכל האדם לתרגל את המידתיות שלו ולגבשה.

הרמב"ם אימץ מתורתו של אריסטו לא רק את הטכניקה; הוא אימץ מתורה זו את מהות התכלית של האישיות. על פי הרמב"ם, השקעת מאמציו של אדם בבניית אישיות אידיאלית ומאוזנת איננה רק אמצעי להשגת מטרה, אלא תכלית כשלעצמה. התהליך הוא המטרה: יצירת אישיות שבה כל מידותיו של האדם מאוזנות ורחוקות מקיצוניות ולכן הן ממוקמות באמצע. על פי הגישה האנתרופוגוגית Anthropogogy, תהליך הלמידה נמשך לאורך כל חייו של האדם. אין נקודה אחת קבועה אשר בעזרתה ניתן לציין כי אישיותו של האדם היא אידיאלית ומאוזנת. מדובר על תהליך ולכן כל עוד האדם חי ומשתנה, עליו לשאוף לאותה נקודת איזון. כך בא לידי ביטוי בצורה נפלאה הרעיון של הרמב"ם, כי בניית אישיות אידיאלית ומאוזנת איננה רק אמצעי להשגת מטרה, אלא תכלית כשלעצמה.  

סיכום: 

בהיעדר כוחות טבעיים הדוחפים את האדם אל שלמותו, יש לדאוג למנגנון מלאכותי שיעשה זאת: המודל ללמידה משמעותית- יצירת זהות ייחודית ומאוזנת ללומד. מנגנון זה מחליף את הטבע. במובן זה תכונותיו המוסריות של האדם אינן ״טבעיות״, אלא הן תוצר של מערכת חינוך אנושית. תפקיד המלמד לעזור ללומד לעבור לשלב השישי במודל, ללמד את האחר, ובכך להמשיך לייצר דורות נוספים בעלי תכונות מוסריות אשר ימשיכו להוביל את האדם.