Perception of an Expert

המומחה כתלמיד חכמים ענו

בשונה ממומחה שהוא תלמיד חכם, תלמיד חכמים אינו חכם, כי הוא לומד כאורך חייו: Long Learning Life. תלמיד חכם: סיים את לימודיו, החכים, הפך להיות מומחה, תלמיד חכמים ממשיך ללמוד כל הזמן. עליו להיות ענו ולחשוב: כל מעשים טובים שאוכל לעשות אינם כי אם טיפה מן הים נגד מה שאני חייב לעשות! הוא חייב להתנהג בענווה מול כל אדם, בשפלות ובנחת. יש ענוה לפני רבו, ולפני חכמים, ולפני צדיקים ההולכים בדרכי ישרים, ויש ענווה לפני תלמידו. יש ענוה גדולה - ללמוד לפני הקטנים ולדרוש מהם מה שנעלם ממנו, ולא יאמר: איך אלמד לפני זה ואיך אדרוש ממנו, הלא הוא קטן ממני? ועל זה נאמר (תהלים קי"ט צ"ט): "מכל מלמדי השכלתי".

מומחיות (Mastery) – הדחף האנושי להשתפר עוד ועוד במשהו שחשוב לנו.

כל אחד מהשותפים לתהליך הלמידה מלווה על-ידי מומחים מעולם התוכן הרלוונטי ותוך כדי הטמעתו הופך למומחה תוכן בעצמו. המומחיות מתחילה במה שדניאל פינק מכנה זרימה – (Flow) – כאשר האתגר שהמומחה ניצב מולו תואם ליכולות שלו, תחושה שגורמת לו להיות שקוע בעשייה ומסונכרן עם עצמו.

למומחיות יש 3 "חוקים":

מומחיות היא הלך מחשבה: הבנה שפיתוח יכולות בתחום מסוים לעולם אינו סופי וניתן לשיפור מתמיד. הפיתוח המקצועי לעו"ה הופך לפלטפורמה וללמידה אינסופית של נושא החדשנות בחינוך. 

מומחיות כרוכה ב"כאב": היא מחייבת מאמץ, התמדה ואימון מכוון לאורך זמן. 

מומחיות מתנהגת כמו אסימפטוטה: לעולם אי אפשר להגשימה במלואה, ולכן היא המניע לשגרת חדשנות אינסופית המתחדשת בסיום כל הטמעת תהליך.

 הענווה ניכרת באדם בששה דברים: 

1. בזמן כעס כשהמומחה שולט ברוחו: בחוזק כעסו של אדם. כגון שביזהו אדם מאד בדברים או במעשה, ויש לו להינקם ממנו, ומושל ברוחו, ומוחל לו. 
2. כאשר המומחה הפסיד הפסד גדול, או שימותו בניו וקרוביו, ומצדיק דין הבורא, ברוך הוא עליו ומקבל מאהבה, כמו שנאמר (ויקרא י"ג): "וידום אהרן". וזה יורה מאד על הענוה. 
3. כשבעולם משבחים את המומחה על חכמתו ועל מעשיו הטובים, לא ישמח בלבו על זה, אלא יחשוב שמעשיו כטיפה בים. וכל שכן אם יאמרו עליו מעשים טובים שלא עשה, שלא ישמח, אלא יצטער בלבו על שיצא לו שם בדבר שאין בו. ואם אחד סיפר עליו מעשים רעים, אם אמת הדבר - לא יחפש לעוות האמת לנקות עצמו. אם מה שסיפר עליו הוא שקר - אל יכלים המספר ולא יכעס עמו. 
4. כאשר שפר על המומחה גורלו: אם מיטיב לו בעושר ובבנים, ונותן לו חכמה יתירה ותבונה וכבוד, יוסיף ענוה ושפלות, ויכבד בני אדם, וייטיב להם יותר מבתחילה. כמו אברהם, בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא (בראשית י"ח י"ז): "המכסה אני מאברהם", אמר (בראשית י"ח כ"ז): "ואנכי עפר ואפר". 
5. כשמוכיח את עצמו במה שעשה רעה לאדם במעשים או בדברים, ואינו צריך לאותו אדם לשום דבר, ואינו מקווה לקבל טובה ממנו, וילך מעצמו בלתי הפצרת אחרים ומבקש ממנו מחילה, ומכניע עצמו מלפניו, ומתקן את שעיוות ומדבר לו תחנונים. גם זה סימן לענווה. 
6. שינהג בענווה בדברים רכים, כמו שנאמר (משלי ט"ו א): "מענה רך ישיב חמה", ובקול נמוך, כי זה מדבר השפלות, כמו שנאמר (ישעיה כ"ט ד): "ושפלת מארץ תדברי ומעפר תשח אמרתך". ולא יתעסק בנוי המלבושים והתכשיטים, כמו שנאמר (איוב כ"ב כ"ט): "ושח עיניים יושיע". ולא יתעסק בתענוגים, כעניין שנאמר (משלי י"ג כ"ה): "צדיק אוכל לשובע נפשו".

אלו הם סימני המומחה הענו: הוא חייב להתנהג בענווה מול כל אדם, בשפלות ובנחת. יש ענוה לפני רבו, ולפני חכמים, ולפני צדיקים ההולכים בדרכי ישרים, ויש ענווה לפני תלמידו. יש ענוה גדולה - ללמוד לפני הקטנים ולדרוש מהם מה שנעלם ממנו, ולא יאמר: איך אלמד לפני זה ואיך אדרוש ממנו, הלא הוא קטן ממני? ועל זה נאמר (תהלים קי"ט צ"ט): "מכל מלמדי השכלתי". כל אחד מהשותפים לתהליך הלמידה מלווה על-ידי מומחים מעולם התוכן הרלוונטי ותוך כדי הטמעתו הופך למומחה תוכן בעצמו.