הקפיטליזם הורג את מדעי הרוח The Capitalism kills the faculty of Humanities

הסיבה העיקרית לירידה בדרישה ללימודי מדעי הרוח היא הקפיטליזם. בחברה המערבית הקפיטליסטית, יש דרישה חד משמעית לפרקטיות ולרווחיות: כל מה שאינו ניתן לתרגמו לכסף הופך להיות חסר משמעות. במציאות כיום כל דבר נמדד בערכו הכספי בלבד. 

הבורגנות טיפחה את האנוכיות והרכושנות. כך מחקה את כל הערכים המוסריים הנעלים ששיקפו את התפיסה ההומנית של שותפות להוויית החיים עלי אדמות. כתוצאה מכך נמחק הצורך במדעי הרוח.

מה שנותר הוא ערך החליפין: כמה כל דבר עולה. אפילו חיי המשפחה מוסחרו, בהופכם להיות אמצעי להעברת הון מדור לדור ולא יותר. 

הבורגנות יצרה את המושג משאבי אנוש Human Resources, האדם כמשאב, חסר זהות ייחודית, הפועל מנוהל כתקן, כשעות עבודה (Man month) ולא כיצור אנושי.

   

למדעי הרוח מיוון הקדומה ועד אירופה של סוף המאה ה-19 היה תפקיד חינוכי בלבד: פיתוחה של תודעה היסטורית. תפקידם העיקרי של מדעי הרוח היה לשפר את מוסרית היחיד ואת החברה. בעזרת מדעי הרוח בוצע החינוך לערכים.

סוקרטס, המחנך הדגול, לא הנחיל לתלמידיו מקבץ של דוגמות, אלא עמל לפתח אצלם את יכולות השיפוט העצמאיות: חשיבה ביקורתית וגמישות.

שתי מיומנויות אלו מוגדרות במיומנויות קריטיות גם במאה ה21 ליצירת אדם, לומד ועובד עצמאי.

ההוראה הסוקרטית מקדמת את העיקרון הדמוקרטי לפיו לכל אחד יש מה לתרום לאמת ולכל אחד יש חובה מוסרית לחיות חיים של בחינה עצמית, חיים של בחירוֹת מוּדעוֹת.

הנחת היסוד למודל SIL (Significant Individual Learning model) אשר פותח ע"י ניר גולן, מומחה לחינוך ומנהיגות, היא שיש לנו "שאיפה למשמעות", ואנחנו נעשים מאושרים רק מתוך הרגשה שמגשימים אנו את משמעותנו. תפקידו של המורה לייצר בעזרת דיאלוג "שיח לגילוי העצמי", להביא לידי מודעותו של הלומד את מה שידוע לו בליבו, ולא להרוות אותו באינפורמציה. בעידן הדיגיטלי, כאשר המידע זמין לכל אחד כל הזמן, מועצם תפקידו של המורה ביצירת הדיאלוג על בסיס מדעי הרוח.

עם עליית התפיסה המדעית בסוף המאה ה-19, רוקנה האנושיות מתוכן והאדם נשאר ללא תקווה וללא הדרכה מוסרית. האתיקה שאמורה להנחות את התנהגותם של בני אדם בעולם אנושי נעלמה יחד עם מדעי הרוח. נוצר עולם מכני שבו פועלים ומתקיימים רק אובייקטים וכוחות. האתיקה הפוסט-מודרנית מתה. אין למדעי הרוח הצדקה קיומית, אין בהם צורך יותר בעולם הקפיטליסטי החומרני. החומר הפך להיות השליט והרוח מתה. 

על פי האנתרופוציאליזם הבורגנות בחסות הקפיטליזם השתלטה על המדינה ומנצלת אותה רק לטובת האינטרסים שלה. נוצר קשר ישיר בין הבורגנות למנהיגות הפוליטית. הבורגנות הולכת וצוברת יותר ויותר הון. מכיוון שהבורגנות והפוליטיקה מקדשים רק את ההון, המוסר והרוח נדחקו לחלוטין.

הפועלים המנוצלים הופכים יותר "שקופים": הם עצמם מזדהים עם מוצר עבודתם, מתרחקים מהטבע, ובסופו של דבר, מתנכרים לעצמם ולטבעם כבני אנוש. הפועלים מאבדים את זהותם הייחודית. הניכור הזה הפך להיות גם נחלתם של בעלי המפעלים ובעלי ההון שנעשים אף הם מנוכרים לעצמם כבני אנוש: כל מה שמעסיק אותם הוא הגדלת הרווח והעצמת ההון שברשותם. הם מזהים את ייחודם או משמעותם דרך הונם בלבד. 

יש להשיב בדחיפות את השיח המוסרי לעשייה היומית דרך שיקום מדעי הרוח ושיפור איכות ההוראה. כדי לשנות באמת את מצב מדעי הרוח, יש לדאוג לכך שבמוסדות להשכלה גבוהה יהיו יותר מורים שההוראה חשובה להם. זהו האתגר המרכזי של רבים מהמרצים. כאשר העיסוק בהומניות אינו רק מדעי אלא גם חינוכי, הרי שהמרצה הוא גם מחנך – אדם הרואה את תפקידו לא רק כמוסר של ידע אובייקטיבי, אלא כמי שאמון על הפיתוח המוסרי של תלמידיו. חשוב לציין שהחינוך שעליו מדובר כאן אינו הנחלת תפיסת העולם של המרצה למאזיניו, אלא טיפוח יכולות החשיבה והביקורת העצמאיות שלהם.