מוסריות

מוקדש לזכרו אל אורי אורבך

(תרגום חופשי משירו של מתיאו ארנולד Morality)

איננו יכולים להצית כאשר נחפוץ

את האש אשר בלבנו שוכנת.

הרוח עדיין נושפת

ובצורת מסתורית לנשמתנו מצייתת.

אך משימות שעות התובנה

במהלך שעות הקדרות לא תמולאנה.

בידיים כואבות וברגליים מדממות

אנחנו חופרים ועורמים אבן על אבן;

אנחנו נושאים בנטל ובחום

של יום ארוך ומקווים שיתום.

לא לפני שהאור יכלה,

וכל מה שבנינו יתגלה.

ואז כאשר העננים סרו מהנשמה,

וניתן להתחמם בעין הטבע,

שאל כיצד היא חוותה את השליטה העצמית,

את המאבק ומשימת המוסר.

הטבע חופשי, מואר ומלא אוויר עולץ,

לעיתים הופך אותך קודר ומיואש.

והיא אשר מגנה את רגעי החרדה,

ועיניה חששו לחפש,

ראה, על פניה משוך זוהר,

ורגש עמוק על לחיה.

"הא, ילד!" היא זועקת,

"זהו מאבק אלוהי, מתי היה, כי לא שלי הוא?"

אין מאמץ על מצחי-

אני לא נאבק, אני לא מייבב;

אני נוהר עם המרחבים הסחופים וזורח

מאושר, וכאשר ארצה, אישן.

עדיין, זה שהולם את האוויר הרציני,

שראיתי, חשתי זאת פעם- אך היכן?

טרם ידעתי את מד הזמן,

או ענדתי את אזיקי היקום.

חשתי זאת במזג אחר,

ראיתי זאת במקום אחר.

היה זה כאשר רמסתי את בית גן העדן,

ונשכבתי על חזהו של אלוהים.